עם אמא שלה היתה לה מערכת יחסים קרובה מאד ועמוקה, ויעל נהגה להגיד לה שהיא כמו ספר פתוח איתה. היא אפשרה להכיר אותה לעומק, להושיט לה יד כשצריך. הן אהבו לעשות הכל ביחד, כולל זה שאמא שלה היתה אומרת: "אולי סתם תבואי להיות איתי היום בעבודה". לא היה צריך לעשות משהו מיוחד, מספיק להיות ביחד.

השיחה האחרונה שלהן היתה ביום רביעי ה 4.10 כשאמא שלה לקחה אותה לתחנה בדרך לצבא. יעל סיפרה על כמה היא אוהבת את 'הסבב' שלה בצבא ואמא שלה אמרה לה שבטוח שחלק גדול מזה הוא בזכותה, כי היא יודעת להביא לקבוצות נינוחות, יכולת לחיות ביחד כמו שהיה גם בקומונה. היא אמרה לה :"כל קבוצה צריכה יעל".

בהספד על יעל אמא שלה אמרה שאין לה שום תחושת חרטה- שהיא אמרה ליעל בחייה את כל מה שהיא רצתה, היא ידעה כמה היא אהובה, היא ידעה כמה גאים בה והן עשו יחד כל מה שרצו. היא אמרה שיש בה תחושת פספוס- על כל מה שלא יהיה, על כל מה שיעל תפסיד, על זה שהיא לא תהיה אמא, ועל מה שהעולם הפסיד.