שבעה באוקטובר
מחובקות בחמ׳׳ל וגם בתמונה לא מפקירות עמדה - כל הזמן עיניים על המסך
לא קל לכתוב את בוקר השבעה באוקטובר.
ביומיים שלפני השבעה באוקטובר נחתם מסמך הבנות בין מדינת ישראל לבין חמאס, לכן השישה באוקטובר היה יום השישי השקט ביותר, שהיה מזה חודשים רבים בגזרה, שידעה הפרות סדר נוראיות. אנחנו בבית ידענו על הגזרה החמה ועל התחושה שעומד לקרות משהו, אבל יום שישי היה שקט - כחלק מהטקטיקה של החמאס להרדים את המדינה והצבא.
בשישי בערב היתה השיחה האחרונה שלנו עם יעל, שיחה שמחה שבה היא גם סיפרה על הבנות החדשות שהגיעו למוצב ועל ה-Tea Time. היא התקשרה כי בדיוק היא הלכה להחליף את אחת החיילות שישבה במשמרת, כדי שגם היא תהנה מארוחת הערב המיוחדת.
בשעה 04:00 יעל עלתה למשמרת, היא החליפה את קרינה אראייב שישבה לפניה על הפסקל. לימים, אחרי שקרינה חזרה מהשבי, היא שיתפה שיעל אמרה ב-03:30 לפנות בוקר "היום תהיה פשיטה".
בשעה 06:29 התחילו האזעקות בזמן שיעל הייתה בעמדה. במצב כזה התצפיתניות פשוט ממשיכות לדווח, לא משנה מה קורה מסביב. זה התפקיד.
שלחתי (אמא ) לה הודעה ב 6:37,
יעל כמובן לא הגיבה כי היא היתה באמצע דיווחים.
קצת אחרי השעה 6:30 יעל החלה לדווח על הפשיטה על נחל עוז, שהתרחשה מארבעה מוקדים בו זמנית,
יעל ישיבה על פסקל 76, דיווחה ישירות לרב סרן שילה הר אבן ז"ל, מ"פ גולני שנקרא בקשר קודקוד גרנט. שילה נפל בקרב גבורה בבוקר השבעה באוקטובר.
כאן צריך לרגע לעצור ולהתעכב כדי להבין מי הייתה יעל, מאילו חומרים היא הייתה עשויה - יעל דיווחה דקה אחרי דקה
על הפשיטה עליהם עצמם, ישבה וראתה באמצעי התצפית איך הולכים לכבוש אותם ובכל זאת דיווחה בקור רוח על כמויות המחבלים, כיווני הנסיעה, מכל המוקדים. במקור חשבנו שהדיווחים שלה היו רק עד שהמחבלים נכנסו לתוך המוצב לימים, כשצה"ל נתן לנו להאזין לכל ההקלטות, שמענו אותה ממשיכה לדווח כם כשהמחבלים כבר בתוך המוצב ובדרכם לחמ"ל. יעל הייתה אחרונת התצפיתניות שדיווחה.
מה חשוב לדעת כשמאזינים להקלטה? אלו לא כל ההקלטות יש עוד, אולי בעתיד נעלה אותן. בנוסף, לעיתים טועים וחושבים שלא ענו ליעל בקשר, זה לא נכון. מדובר בהקלטה של 40 דקות ששומעים דקות ספורות ממנה, פשוט המשפחה לא יכולה לקבל את ההקלטה של מי שהוא לא יעל, ולכן לא שומעים את המענה לדיווחים שלה, לא שומעים את קודקוד גרנט, אבל הוא היה שם. אלו דיווחים מחיילת גיבורה למ"פ גיבור. שניהם אינם.
חוזרים לחמ"ל
להקת בעין מזרחית חוזרת לחמ"ל נחל עוז השרוף, להשמיע קול במקום שבו נשמע קולה של יעל בפעם האחרונה. דמעות הופכות לשיר ומנגינה.
התצפיתניות בחמ"ל נחל עוז החליטו יחד שהן לא יוצרות קשר עם הבית ולא מספרות להורים מה קורה בזמן אמת.
אף אחת לא שלחה הודעה שמשתפת במה שקורה או הודעת פרידה. למה? משתי סיבות:
האחת, היות והן ראו את כל הגיזרה והבינו שזה לא אירוע נקודתי, הן ידעו שיש סיכוי שההורים יבואו לנסות להציל אותן וידעו שבשל היקף הפשיטה רוב הסיכויים שההורים יהרגו, אז הן החליטו לשמור על ההורים.
הסיבה השנייה היא שהן חשבו שיבואו להציל אותן,
וזאת אולי אחת האכזבות הכי גדולות ואחת הקריסות הכי גדולות - הן נפלו בידיעה שאף אחד לא הגיע. איזה הבנה קשה זאת.
ב-6:30 בבוקר יעל שלחה הודעה דרך חיילת אחרת שבינתיים היא בסדר.
ההורים שלה קיבלו את ההודעה ב-9:35. זאת הייתה ההודעה האחרונה שלה. מהשעה הזאת הם שלחו לה הודעות ולא קיבלו מענה.
בדיעבד קשה לקרוא את המילה "בנתיים", זה אומר שהיא הבינה כבר אז שיש סיכוי שהיא לא תצא מזה.
במשך שעות בחמ"ל הנצור, תוך שהם מתבקשים להיכנע, היו 22 חיילים וחיילות.
בסביבות השעה 12:00, אחרי שהם החזיקו מעמד חמש וחצי שעות ללא סיוע מבחוץ, המחבלים הציתו את החמ"ל.
